הילה הייתה נערת ליווי צעירה בתל אביב. היא ידעה שהחיים שבחרה בהם אינם פשוטים, אבל תמיד האמינה שמשהו טוב מחכה לה מעבר לפינה. לילות שלמים בילתה עם אנשים זרים, אך ליבה נותר ריק, מחכה למשהו אחר.
יום אחד, בשעת ערב חמה במיוחד, נכנס למועדון שבו עבדה גבר ברזילאי גבוה וחייכן בשם דייגו. הוא היה שונה מכל הגברים שהכירה — חיוכו היה חמים, עיניו נצצו בשובבות, והוא דיבר עברית במבטא ססגוני שהמיס לה את הלב.
דייגו הגיע לישראל כדי לעבוד כמהנדס בפרויקט בנייה, אבל בערבים אהב לרקוד סמבה ולנגן בגיטרה. כבר מהרגע הראשון, הוא לא ביקש ממנה דבר. הוא רק ביקש שתשב לידו, תשתה איתו קפיריניה, ותקשיב לסיפורים שלו על החופים הרחבים של ריו, על הפסטיבלים הצבעוניים ועל חלומו לפתוח להקה קטנה בתל אביב.
הילה מצאה את עצמה נשאבת לעולמו. לראשונה, מישהו ראה אותה כאדם ולא כגוף. היא סיפרה לו על ילדותה בקיבוץ, על החלומות הישנים להיות רקדנית, על הלילות הארוכים שבהם הרגישה בודדה.
עם הזמן, הם התחילו להיפגש מחוץ לעבודה. דייגו היה מנגן לה שירים בברזילאית, והיא הייתה רוקדת לצלילי המנגינות, משתחררת מכל המסכות של חיי הלילה.
ואז, בערב אחד על חוף הים, כשירח מלא השתקף בגלים, הוא לחש לה בפורטוגזית "אני אוהב אותך." היא לא הבינה את המילים, אבל הרגישה אותן בכל נשמתה.
הילה הבינה שהגיעה הרגע לבחור: להישאר בעולם המוכר אך הריק, או לקפוץ אל תוך הלא נודע עם האיש שלימד אותה לאהוב.
היא בחרה בדייגו. יחד הם עזבו את חיי הלילה, פתחנו סטודיו קטן לריקוד ומוזיקה, ולימדו אחרים איך לשמוח, לרקוד, ולמצוא אהבה אמיתית.
כך, ברוח של סמבה ובצלילי גיטרה, מצאה נערת הליווי לשעבר את הדרך לחיים חדשים, מלאים באהבה, חום ואור.