הגשם לא חדל לרדת בלונדון באותו ערב.

אלה, ישראלית בת 29, עמדה מול הדלת הכבדה ברחוב פינצ'לי, שערה רטוב, לבושה במעיל שחור הדוק ובתחתיו – כמעט כלום. היא לא תכננה להישאר באנגליה יותר מדי זמן, אבל המציאות – כמו מזג האוויר בעיר – שינתה מסלול.

היא עבדה בדירה דיסקרטית יוקרתית שהוסתרה בקומה שלישית בבניין ויקטוריאני ישן, שמריח כמו ספרים וסודות. בדרך כלל הלקוחות היו שקטים, מרוחקים, עשירים מדי או בודדים מדי.

אבל דניאל היה שונה.

הוא נכנס בפשטות — בלי מעיל יקר, בלי שעון נוצץ, רק גבר בן 40 עם עיניים אפורות ומבט חודר. הוא שאל אותה, בקול רגוע:

"יש לך מוזיקה שאוהבת?"

היא הופתעה. בדרך כלל השאלה הייתה "כמה זמן?", לא "מה את שומעת".

היא השמיעה לו את נינה סימון.

הוא הביט בה כאילו היא הגילוי הכי יפה בלונדון הקרה. היא ישבה מולו, לבושה בבייבי דול שקוף, והוא… לא נגע. רק הקשיב. ואז דיברו. על תל אביב. על בדידות. על חרטות.

היא אמרה לו בצחוק, "אני יודעת שאתה רק משחק אותה עדין. תכף תבקש מה שכולם מבקשים."

אבל הוא רק ענה: "ואם לא? אם אני רק רוצה אותך, בדיוק ככה?"

באותו ערב, הוא ביקש ממנה שתוריד הכול — לא את הבגדים. את המסכה. את הפוזה. היא רעדה, לא מקור, אלא מחשש שהלב שלה עומד להישאב אליו.

ואז הוא ליטף לה את הפנים ואמר:
"אולי זה נשמע משוגע, אבל אני לא רוצה לשלם לך יותר."

היא צחקה.
"זה המשפט הכי רומנטי שאי פעם אמרו לי בדירה דיסקרטית."

הם התחילו להיפגש בסתר. מחוץ לשעות. מחוץ לכללים.

הדירה הפכה לעולם קטן ששייך רק להם — מלא ריח של קפה שחור, טביעות אצבע על מראת הקיר, וגופי חימום שנשרפים מהתשוקה שביניהם.

אבל לונדון היא עיר שלא סולחת לאהבות שנולדות בין סדינים בשעות לא נכונות.

יום אחד הוא נעלם. בלי מילה.

רק פתק קטן נשאר על השידה:

"פעם ראשונה שמישהי גרמה לי לרצות להישאר. אבל אני יודע שאם אשאר – אפסיד אותך."

אלה לא חיפשה אחריו.
אבל מאז, בכל פעם שיורד גשם בלונדון, היא שמה נינה סימון… ושומעת את הלב שלה מתעורר.

תפריט נגישות