במרץ 2023, ארבע נערות צעירות מברזיל – אנה, לואיזה, קמילה וסופיה- נערות ליווי – עלו על מטוס לרומא ומשם המשיכו לאתונה. הן עזבו עיר קטנה במדינת פרנה, איפה שהחיים קשים, החלומות גדולים, והאפשרויות כמעט אפסיות. מישהי שהכירה מישהי הבטיחה להן עבודה טובה ביוון: "קצת אירוח, הרבה כסף, דירות יפות." הן קנו את זה.

כשהגיעו לאתונה, מישהו אסף אותן משדה התעופה. גבר בשנות הארבעים, חייכן מדי, דיבר פורטוגזית גרועה. הוא הסיע אותן לדירה ישנה ברובע מונסטיראקי. דירה לא מרוהטת לגמרי, קירות סדוקים, נוף לחצר אחורית אפורה. לא מה שהבטיחו, אבל הן היו רחוקות מדי מהבית כדי להתווכח.

למחרת בבוקר, "המנהלת" – אישה יווניה עם קול צרוד משנים של עישון – הופיעה. היא הסבירה להן בפשטות: הן יעבדו בדירות דיסקרטיות. גברים יבואו. הן יתחלקו בהכנסות, "חמישים חמישים". אין חוזים, אין ביטוחים, אין זכויות.

בהתחלה, אנה הייתה הראשונה להסכים. היא ידעה למה היא נכנסה, גם אם העדיפה לשקר לעצמה בדרך. לואיזה בכתה בלילה הראשון, אבל בבוקר קמה, התאפרה, ועשתה את שלה. קמילה ניסתה לברוח שבוע אחרי, תפסו אותה, והיא חזרה שבורה. סופיה? סופיה ניסתה לשחק את זה חכם – דרשה תוספת תשלום, סיננה לקוחות בעייתיים – לפעמים הצליחה, לפעמים לא.

העבודה הייתה קשה. לפעמים 12 לקוחות בערב. לפעמים שעות ארוכות בלי אף אחד, רק בדידות ועשן סיגריות שממלא את החדרים. לקוחות באו מכל הסוגים: תיירים, אנשי עסקים, נהגי מוניות. חלקם אדיבים, רובם לא. היו לילות של אלימות, של דמעות שקטות אחרי שהדלת נסגרה.

הן חיו יחד, שותפות למצוקה. בלילות רגועים הן דיברו על הבית. אנה חלמה לפתוח סלון יופי. לואיזה רצתה ללמוד צילום. קמילה רצתה בכלל לעזוב הכול ולחיות בחווה. סופיה לא דיברה הרבה על העתיד, כאילו ידעה שאין לה פריבילגיה לחלום.

אחרי חצי שנה, הדברים התחילו להתפורר. המשטרה ערכה פשיטה על הדירה. השוטרים לקחו כסף, טלפונים, והבטיחו "לסדר הכול" תמורת דמי שתיקה. שבועיים אחרי, סופיה נעלמה. מישהו אמר שראו אותה עולה לרכב עם לוחיות זרות. אף אחת לא ראתה אותה שוב.

השלוש שנשארו הבינו שהן חייבות לצאת מזה. אנה התחילה לחפש עבודות ניקיון. לואיזה מצאה מישהו שהסכים לתת לה עבודה במסעדה. קמילה חיכתה עוד חודש, אספה קצת כסף, וקנתה כרטיס חזרה לברזיל.

אנה ולואיזה נשארו באתונה, מחפשות חיים חדשים מתוך ההריסות. הן כבר לא דיברו על חלומות גדולים. רק רצו קצת שקט. קצת כבוד. קמילה, כשהגיעה הביתה, גילתה שהשכנים לא שואלים שאלות, אבל גם לא שוכחים.

בסופו של דבר, הסיפור של אנה, לואיזה, קמילה וסופיה הוא סיפור של בחירה בתוך חוסר בחירה. של מרדף אחרי משהו טוב יותר, שהוביל אותן היישר לתוך מלכודת. סיפור שלא נגמר יפה. אבל גם לא נמחק.