במרכז תל אביב, בזמן שמדינת ישראל שוב מוצאת את עצמה תחת איום ביטחוני, שלוש חברות בנות 19–21 — מאיה, דניאל ונועה — עוברות לגור יחד בדירה שכורה ישנה ברחוב צדדי. כולן הגיעו מהפריפריה, עם חלומות גדולים ללמוד, לעבוד ולבנות חיים עצמאיים.

אבל המלחמה פוגעת בכל. העבודות זמניות מבוטלות, שיעורים מוקפאים, וההורים שולחים פחות כסף מהבית. מאיה, היפה שבחבורה, מציעה רעיון שנשמע תחילה כמו בדיחה:
"ומה אם… פשוט נרוויח כסף מגברים. לא ממש… אבל משהו לייט. ארוחת ערב, קצת פלירטוט, ליווי — לא יותר מזה."

בהתחלה נועה מתנגדת בתוקף. היא דתייה לשעבר, עם ערכים חזקים של מוסר, אבל גם היא נשברת כשהיא רואה את החשבון בבנק מתאפס. דניאל, שתמיד הלכה עם הזרם, פשוט אומרת: "ננסה. מקסימום נפסיק."

הן פותחות פרופיל באתר דיסקרטי, בונות סיפור רקע, שמות תנאים ברורים – בלי מגע, בלי אינטימיות. רק ליווי. רק נוכחות.
הטלפון מתחיל לצלצל.

עם הזמן, כל אחת מהן מגלה משהו על עצמה:

• מאיה מגלה שהיא לא מפחדת מאף גבר, אבל דווקא מהלבד.

• דניאל מוצאת פתאום לקוח קבוע — קצין לשעבר — שמתעקש רק לדבר איתה, על החיים, על המלחמה, על הילד שלו שנמצא במילואים.

• נועה, שמתחילה רק כדי לשרוד, מוצאת בעצמה צדדים שלא הכירה: כוח, גבול, שליטה.

אבל ככל שהמלחמה מתארכת, כך גם הגבולות מיטשטשים. לקוח מבקש יותר. אחת מהן כמעט נשברת. ואז מגיע ערב אחד שבו צופרי האזעקה נשמעים בדיוק בזמן שהיא נמצאת בדירה זרה. היא ננעלת בחדר ממ"ד יחד עם גבר שהיא לא מכירה — ושם, תוך דקות, נחשף מי הוא באמת.

זה היה רגע השבר. למחרת בבוקר, השלוש יושבות על המרפסת שלהן, שותות קפה שחור חזק ומביטות בשמיים האפורים של תל אביב.
"זה לא החיים שלנו," אומרת נועה.
"לא," עונה מאיה.
"אבל זאת הייתה תקופה של הישרדות בטח כמו נערות ליווי רבות אחרות ," מסכמת דניאל.

הן סוגרות את הפרופיל.
ואז, כאילו מתוך נס, מצלצל הטלפון. לא לקוח — אלא מרכז קהילתי שמציע להן להשתתף בפרויקט לנשים בזמן מלחמה: לספר את הסיפור שלהן — באמת.