זה היה חודש אחרי מיקונוס.
בית קטן באגם בגרמניה.
נועה פתחה את הדלת בשקט. ליאן עמדה שם עם תיק קטן, שיער רטוב מגשם, עיניים עייפות.
הן לא התחבקו.
לא אמרו מילה.
רק הבטו אחת בשנייה – ואז נועה לקחה לה את היד והובילה אותה פנימה, אל החדר.
המיטה הייתה רחבה, סדינים לבנים.
ליאן הורידה לאט את המעיל, את הגופייה, את החזייה.
נועה הסתכלה עליה כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה – בלי תאורה, בלי פילטרים, בלי משחק.
“שכבי,” נועה לחשה.
ליאן נשכבה על הגב, רגליים חצי פתוחות, שקטה.
נועה התפשטה מולה – בלי תנועות מיותרות, בלי הצגה. היא נשארה רק עם שרשרת אחת על הצוואר, טיפסה עליה, נצמדה לגופה.
הגוף של ליאן היה חם. לח.
הנשימה שלה כבדה כבר מהמגע הראשון.
נועה נישקה אותה בצוואר, לאט, נשארה שם. אחר כך ירדה לפטמות – ליקקה, נשכה קלות, שמעה את הגניחה הראשונה יוצאת.
“אני לא רוצה שתגמרי מהר,” נועה אמרה.
“אל תגמרי לי מהר,” ליאן ענתה.
נועה ירדה למטה, נשארה בין רגליה, נישקה את הירך, את הפנים הפנימיות, ואז מצאה את המקום. לשון אחת איטית, מדויקת, ועוד אחת.
היא לא גמרה עדיין. היא רק רעדה.
ליאן שלחה את היד שלה למטה, פתחה את עצמה עוד יותר.
“תיכנסי,” היא לחשה.
נועה החדירה אצבע.
אחר כך שתיים.
ואז היא שיחקה בקצב – איטי, ואז פתאום מהיר, ואז שוב איטי.
היא שמה אצבע אחת על הדגדגן בזמן שהשתיים בתוכה, וליאן התפוצצה – שקט, חזק, עמוק.
נועה לא עצרה.
גם כשהגוף של ליאן רעד.
גם כשהיא גמרה פעם שנייה.
ואז הן התהפכו.
נועה נשכבה, פשקה רגליים, וליאן ירדה לה כמו שלא ירדו לה מעולם.
בלי תחרות, בלי מצלמה. רק רטיבות, לשון, אצבעות רזות שמצאו כל נקודה.
נועה גמרה כמו רעש מתפוצץ מתוך השקט.
היא צרחה לתוך הכרית.
והתמסרה.
אחרי שזה נגמר, הן נשכבו אחת על השנייה, גופות דבוקים, חמים.
ליאן לחשה, כמעט בלי קול:
“זה שלך. לא של אף אחד אחר.”
נועה נישקה לה את המצח.
“ידעתי.”
הפעם, זה לא היה סקס בשביל להזדיין.
זה היה סקס בשביל להרגיש שייכות.
ולא היה שם אף אחד אחר.