העיר אתונה בערה בשקיעה כתומה. איתי, איש עסקים ישראלי בתחילת שנות ה־40 לחייו, ירד ממונית בכיכר סינטגמה. הוא הגיע לעיר לכמה ימי התרעננות לבד. המראות, הצלילים, הריחות — הכל גרם לו להרגיש זר ופתוח כאחד.

הוא לא תכנן שום דבר. אבל היה בו דחף — משהו אחר. הוא ישב בבר קטן כשניגש אליו הבארמן המקומי, מבוגר עם מבט בוחן.

"אתה נראה כאילו אתה מחפש משהו שונה," אמר בחיוך.

איתי חייך בחזרה. "כנראה שאתה צודק."

הברמן לא אמר מילה נוספת. רק החליק פתק קטן, מקופל, על הדלפק.
כתובת. שם של אישה: אלנה.

הדירה הייתה בתוך בניין ניאו־קלאסי, עם דלת כבדה וריח של יסמין מתוק שעמד באוויר. איתי צלצל. הדלת נפתחה באטיות.

אלנה עמדה בפתח. שיער כהה גלש על כתפיים חשופות, עיניה עמוקות ונוקבות, והיא עטתה שמלה חצי שקופה בצבע בורדו. היא לא דיברה הרבה, רק הביטה בו והנהנה קלות, כאילו כבר קראה אותו.

היא הוליכה אותו במסדרון חמים אל חדר טיפולים שנראה כמו מקדש חושי – וילונות רכים, אורות עמומים, קטורת פצ'ולי, מוזיקה ייחודית של כלי מיתר יווניים.

"אתה לא צריך להגיד כלום," היא לחשה, "רק לשכב. אני כבר אדע מה אתה צריך."

הוא התפשט לאט, נותר בתחתונים, שכב על הבטן. היא החלה לעסות אותו – תנועות איטיות, רכות בתחילה, שמן חמים ניגר על גבו. הנשימות שלו העמיקו.

ואז — משהו השתנה. אלנה עלתה על המיטה, ברכיה משני צדדיו, והוא הרגיש את חום גופה נוגע בו קלות. היא המשיכה לעסות אותו בגופה – חזהּ, ירכיה, בטן שטוחה שנצמדה לשלו בתנועות איטיות, רכות אך מכוונות.

היא התכופפה ללחוש לו:
"תשחרר. פה אין צורך להעמיד פנים."

הוא הסתובב לאט על גבו, והיא לא עצרה. מבטה חדר לתוכו. הוא לא הרגיש מובך — להפך, הוא הרגיש נחשף, אך בטוח.

אלנה הסירה את שמלתה בתנועה אחת. היא הייתה עירומה כפסל יווני, כל תנועה שלה הייתה מדודה, כאילו רקדה בעיניים עצומות. היא לא נגעה — היא הסעירה אותו בנוכחות בלבד, במשחקי מגע עדינים, נשיפות על עורו, רפרופים בקצות שפתיה על צווארו.

עיסוי אירוטי שהפך לטקס. ריקוד חושים איטי ועמוק, שנבנה בשכבות. כל איבר בגופו קיבל תשומת לב, מגע, זמן. כל נגיעה לא רק עוררה – אלא ריפאה.

לבסוף, כשהיא עלתה עליו, עיניה נעוצות בעיניו, לא נותרו ביניהם סודות.

הם לא דיברו. הם פשוט היו — גוף אחד, גלים של חום ושחרור, תנועה עגולה שנמשכה כמו ניגון שאין לו סוף.

כשהתעורר, היא כבר לא הייתה שם. רק כוס תה על השולחן הקטן ליד, ופתק:

"בא אתונה כמו תייר. עזבת כגבר אחר."

איתי חייך. הוא לבש את בגדיו לאט.
בחוץ השמש עלתה. הרחוב היה שקט.

הוא לא היה בטוח אם זו הייתה פנטזיה, מציאות, או שילוב משכר של שניהם.
אבל דבר אחד ידע בוודאות:

הוא יחזור.