היא חנתה את רכבה בפינת רחוב שקט, לא רחוק מקניון איילון. רמת גן הרגישה לה פתאום זרה – לא כמו עיר השגרה והעבודה, אלא כמו סט רקע לתסריט סודי. היא קיבלה את הכתובת בהודעה מוצפנת, עם משפט קצר שהעביר צמרמורת בגבה:
"דלת 7. בלי שאלות. תיכנסי כמו שאת."
היא לבשה שמלה שחורה, צמודה, נטולת חזייה, ורגליים עטופות בירכיונים עדינים. מתחתיה – כלום. בדיוק כפי שהתבקשה.
היא עלתה ברגל, מרגישה את הדופק עולה עם כל מדרגה. הדלת הייתה פתוחה מעט, כאילו מחכה לה.
כשנכנסה – הוא כבר עמד שם. גבוה, רחב כתפיים, עיניים חודרות. לא דיבר. רק לקח את ידה והוביל אותה אל החדר. הדירה הייתה מעוצבת בקווים נקיים, מינימליסטיים, והאווירה הייתה רוויה בניחוח של עור, וניל ועשן סיגר עדין.
בלי להמתין, הוא נצמד אליה, שפתיו על צווארה, שיניו מלטפות אותה בקצה. היא עצמה עיניים, מתמסרת. ידיו טיילו על ירכיה, אצבעותיו מצאו את שפתיה התחתונות, חמות ורטובות. היא גנחה בשקט, הראש נזרק אחורה.
"את בדיוק כמו שתיארתי לעצמי," הוא לחש לה, "אבל יותר טעימה."
הוא הוריד ממנה את השמלה בתנועה חלקה אחת, כאילו עשה זאת כבר מאות פעמים. היא נשארה לעמוד עירומה מולו, גוף מתוח, פטמות זקורות, עיניים בוערות. הוא כרע לפניה, שפתיו נצמדות למקום שהרטיב את תחתוניה שלא היו.
הלשון שלו ידעה בדיוק איך ללטף, מתי להאיץ, מתי להאט. היא תפסה את שערו בשתי ידיה, נאנחת, נמסה לתוך הפה שלו, נפתחת.
כשהרימה את מבטה – הוא כבר הפך אותה על הבטן, מצמיד אותה לשולחן העץ הרחב שבסלון. בלי מילים. רק מגע. רק רטיבות.
הוא חדר אליה באיטיות, גונח לתוך גבה, והיא נאנקת, מתמסרת כל כולה. הידיים שלו אחזו במותניה, תנועותיו הולכות ומעמיקות, גסות, חזקות, מדויקות. כל פעימה בגופה הרגישה כמו פיצוץ קטן, והקצב רק הלך וגבר.
"את אוהבת כשאני לוקח אותך ככה, אה?" הוא נהם, והיא רק גנחה תשובה, לא מסוגלת לדבר.
הם עברו מהמיטה לספה, מהקיר לרצפה, כל תזוזה הייתה סצנה בפני עצמה. כאילו כל פנטזיה שדמיינה – קיבלה חיים בתוך דירה דיסקרטית ברמת גן.
כשהשמש התחילה ללטף את התריסים, הם שכבו יחד, עור בעור, דממה רכה.
"אני לא יודעת איך קוראים לך," היא לחשה.
"עדיף ככה," הוא ענה, נשיקה על כתפה, חיוך שובב בזווית שפתיו.
היא יצאה מהדירה, צעדה אל הבוקר כאילו לא קרה כלום.
אבל גופה – עוד בער.