נור לא תמיד הייתה נור. היא נולדה כראנא, בחלב, בימים שעוד היו בהם הפסקות חשמל, אבל גם צחוק ברחובות. כשהחלה המלחמה, היא הייתה בת שמונה. אמה נפצעה מהפגזה ואביה נעלם במחסום. קרובי משפחה לקחו אותה, ובשנים ספורות היא מצאה את עצמה בדובאי, בתור ילדת פליטה. עם הזמן היא שינתה שם, דיכאה מבטא, למדה לשרוד.

בגיל 19, אחרי שנים של עבודות זמניות וניצול, היא הבינה מה באמת קונים בעיר הזאת: אשליה. היא ידעה למכור אותה מצוין. כל מבט שלה היה מדוד. כל חיוך – כלי עבודה. היא הפכה לאחת השמות הידועים בעולם החשאי של הליווי היוקרתי. לקוחות בכירים. מסיבות פרטיות. חיי לילה נוצצים. כסף בלי גבול.- פשוט נערת ליווי מקצועית.

אבל הלילות היו שקטים מדי. ובכל פעם שחלמה – זה היה על בית שאבד. על ילדות שלא חזרה.
יום אחד היא פשוט קמה. לקחה רק את הדרכון, סכום קטן במזומן, תמונה של אמה. ושום דבר אחר.

היא עברה לסוריה לא דרך כותרות, אלא דרך צד הדרך. הגיעה לעיירה בשם ג'בלה – על קו החוף, הרחק מהקרבות. מצאה עבודה במרפאה קטנה, שם חיפשו מישהי שתדע אנגלית ותוכל לעזור לארגון סיוע. את הכסף שלה היא לא השתמשה. רק עבדה, שתקה, האזינה.

בתוך כמה חודשים, השמועה על "הזרה היפה מהחוץ" עברה בין נשים. היא הייתה מקשיבה. עוזרת. מלמדת קרוא וכתוב.
אחת מהן, פאטמה, גילתה את הסוד כשזיהתה אותה מתמונה ישנה באינטרנט.

"את… את היית… מפורסמת," היא לחשה.
"כן," ענתה נור. "אבל עכשיו אני מנסה להיות אמיתית."

לא כולם קיבלו אותה. היו שחשדו, אחרים כעסו. אבל עם הזמן, היא ביססה לעצמה תפקיד. לא כמושיעה – אלא כאחת מהן. אישה שנפלה, קמה, בחרה ללכת נגד מה שמצופה.

לילה אחד, אחרי שסיימה ללמד נערה בת 16 איך לכתוב מכתב לאחיה שנמצא בחוץ לארץ, היא חייכה לעצמה. לא חיוך מקצועי. לא חיוך מתורגל. פשוט חיוך אמיתי.

החורף הגיע מוקדם באותה שנה. הרוח מכיוון הים הייתה חדה, מקפיאה עצמות. הגשם שטף את הרחובות הצרים של ג'בלה, אבל המרפאה נשארה פתוחה. נור הגיעה מוקדם, ניגבה את המים מהרצפה, הרתיחה מים חמים לקפה.

פאטמה הייתה הראשונה שנכנסה. היא הייתה שקטה מהרגיל.

"קרה משהו?" שאלה נור.

"יש דיבורים בכפר שליד… שחוליית חמושים חזרה. התחילו להיעלם בנות."

נור הרגישה משהו מתכווץ בגופה. לא פחד – אלא כעס. היא לא רצתה להיות שוב חסרת אונים. הפעם היא ידעה דברים. היו לה קשרים, ידע, משאבים – והיא החליטה להשתמש בהם.

באותו ערב, היא שלחה הודעה למספר ישן. לקוח לשעבר, דיפלומט שוודי, שהציע לה פעם "עזרה אם תצטרכי לברוח".
היא לא רצתה לברוח.
היא רצתה להציל.

במשך שבועות היא עבדה בזהירות. דרכה היא זרמו תרומות לא רשמיות לציוד רפואי, חומרי לימוד, מקלטים לנשים. הכל עבר דרך אנשי קשר ישנים מדובאי, שהופתעו לגלות את פניה החדשות.

לאט לאט היא בנתה רשת. היא הקימה קבוצת נשים שפעלה מתחת לרדאר: מורות, אחיות, סבתות חכמות. הן התחילו להבריח נערות מאזורי סיכון, להעביר אותן למקלטים בטוחים.

אבל לא הכול עבר חלק.
יום אחד חייל מקומי עצר אותה במחסום וביקש לראות את המסמכים שלה. כשהביט בתעודת הזהות, מצמץ. "את לא מפה."

"עכשיו כן," ענתה נור בשקט.

הוא בהה בה רגע ארוך מדי, ואז החזיר את התעודה. "תיזהרי. יש כאלה שלא אוהבים נשים חזקות."

בלילה היא התקשתה להירדם. לא בגלל פחד, אלא בגלל הידיעה שהמקום שבחרה לעצמה – שברירי כמו זכוכית. אבל לראשונה בחייה, היא הרגישה שהשבריריות הזו שווה את זה.

ביום למחרת, נערה בת 14, עם עיניים ענקיות ועור מצולק, נכנסה למרפאה. היא לא דיברה. רק התיישבה. נור הגישה לה תה.

"פה את בטוחה," אמרה לה.

הנערה לא ענתה, אבל הדמעות בעיניה הספיקו.