הן הגיעו בטיסה מלימה לתל אביב עם קונקשן באיסטנבול, עייפות מהדרך אבל עם ברק בעיניים. שלוש נערות ליווי מפרגוואי – מילה, רוזה וקמילה – בנות 23–27, שהחליטו לנסות את מזלן מחוץ לגבולות אמריקה הלטינית.

ישראל לא הייתה היעד הראשון ברשימה שלהן, אבל הבטחות הסוכנות נשמעו משכנעות:
"דירות דיסקרטיות במרכז תל אביב, לקוחות איכותיים, עבודה רגועה – ושמש כל השנה."

הן הגיעו לדירה ברחוב שקט בצפון העיר. הדירה הייתה מאובזרת היטב – סלון מרווח, מיטה זוגית, מקלחת נקייה, כניסה פרטית. דירות דיסקרטיות כאלה משמשות לא מעט נערות ליווי מהעולם – מקום שלא שואלים בו שאלות, רק דואגים לשקט.

ביומיים הראשונים הן הסתדרו יפה. קיבלו לקוחות, למדו את הקודים המקומיים, התאהבו בחומוס, וגילו את הים.
"יש פה וייב של קיץ תמידי," אמרה רוזה כשחזרו מהטיילת.

אבל ביום השלישי, נשמעה צפירה.

בהתחלה הן חשבו שמדובר ברכב חירום, אולי משטרה. אבל בעל הדירה התקשר בבהלה: "תיכנסו מיד למקלט! זה צבע אדום!"
בלי להבין ממש, הן ירדו עם שמיכות למקלט של הבניין – שם מצאו עצמן עם משפחה צעירה, זוג חרדים, וכלב.

הן לא דיברו עברית, אבל העיניים אמרו הכול: פחד, בלבול, חוסר שליטה.

המציאות הישראלית התחילה לטלטל אותן. לקוחות שהיו קבועים – נעלמו. אחרים ביקשו להגיע עם נשק, "כי אני בצו 8, רק בא לקפוץ לרגע."

הן התחילו לשהות יותר זו עם זו ופחות בעבודה. בתוך הדירה הדיסקרטית שהפכה לפתע לבועה – הן בישלו יחד אוכל פרגוואי, שמעו שירים של שאקירה, ודיברו על החיים.

קמילה הודתה בלילה אחד: "לפעמים אני שוכחת שאני נערת ליווי. אני פשוט… בחורה שתקועה בלב מלחמה, בלי לדעת מה יקרה מחר."

המילים האלו נגעו גם ברוזה, שהחלה לכתוב יומן יומי. היא תיארה בו כל אזעקה, כל מבט ברחוב, כל חיוך מהשכן שראה בה יותר מעובדת זמנית.

באחד הערבים, כשעוד אזעקה קטעה שינה קלה, הן קיבלו הודעה מלקוח לשעבר: "יש לי וילה בשרון, פה שקט. בואו להתארח. אני לא מבקש כלום – רק שיהיה לכן איפה לנשום."

הן נסעו ברכב שכור, רועדות מהדרך והסירנות, והגיעו לבית פרטי מוקף ירוק.
לראשונה מזה ימים – שקט.

האיש, עורך דין בגמלאות, קיבל אותן באמפתיה. לא שאל שאלות. רק אמר: "העולם קשה, אבל פה אתן בטוחות."

שלושה ימים הן נשארו שם – רחוק מהדירות הדיסקרטיות, רחוק מהעבודה.
שם הן הבינו משהו עמוק:
הן אומנם נערות ליווי, אבל הן גם נשים עם לב, פחדים, חלומות – ובישראל, כמו בישראל, החומות נשברות מהר.

כשהסתיימה השהות וחזרו לשדה התעופה, הן היו אחרות. לא רק כי עברו חוויה קיצונית – אלא כי הרגישו שנראו לראשונה, מעבר לכיסוי.

"אני לא שוכחת את הדמעות במקלט," אמרה מילה. "ולא את הילדה שהביאה לי שוקולד בזמן האזעקה."

ישראל אולי לא הייתה המקום הכי בטוח – אבל היא הפכה לסיפור חיים שאף אחת מהן לא תשכח.