תל אביב, אמצע יולי, הלחות חונקת והרחובות מוארים כמו זירת קרב. בשעה שתיים בלילה, מועדון "נובה" בבן-יהודה שוקק חיים. בתוך ההמון, שתי נערות ליווי, אלה ונטע, עומדות לצד הבר. הן נראות אחרת מכולם — שקטות, מדויקות. אלה לובשת שמלה שחורה קצרה, נטע עם ג'ינס קרוע וגופייה לבנה.
"הם יגיעו עוד מעט," אומרת נטע ומעבירה מבט על הסביבה.
"כן, ראיתי את הנהג שלהם בחוץ," עונה אלה.
בכניסה, צמד שחקני כדורגל נכנס. גדי ברמן, חלוץ מכבי תל אביב, ודניאל דהן, קשר נבחרת ישראל. הם מזהים את אלה ונטע כמעט מיד. זה לא המפגש הראשון שלהם.
גדי ניגש, זורק חיוך עייף. "היי ילדות, איך החיים?"
"טובים," עונה אלה, ומזמינה אותו בקוקטיות שקטה לשבת. דניאל מצטרף בלי מילה.
הם מזמינים וויסקי, מדברים שטויות. בעיר הזאת, מפגשים כאלה קורים בלי שאלה, בלי התחייבות. הכסף מדבר, והזמן קצר.
"בואו נעשה סיבוב," מציע דניאל אחרי חצי שעה.
ארבעתם יוצאים החוצה. הרחוב ריק. נהג מחכה ברכב יוקרתי. הם נכנסים ויוצאים לדרך.
בפנטהאוז של גדי במרכז העיר, האורות עמומים, הרצפה נוצצת מניקיון.
נטע מתרווחת על הספה. "תמיד לבד פה?" היא שואלת.
"תמיד," עונה גדי. "חוץ מערבים כאלה."
הם שותים עוד, צוחקים. אבל מתחת לפני השטח יש משהו אחר — כל אחד יודע את התפקיד שלו. אלה יודעת מתי להקשיב, מתי לחייך. נטע יודעת מתי להקניט.
כעבור שעה, השיחה נודדת. דניאל, חצי שיכור, מספר על ההפסד האחרון לנבחרת. "היינו חרא," הוא מקטר.
"מה אכפת לך?" צוחקת נטע. "בסוף היום, הכסף נכנס."
הוא מחייך, אבל יש בעיניים שלו עייפות שאי אפשר להסתיר.
אלה מרגישה את זה. היא רגילה לקרוא אנשים. זו אחת הסיבות שהיא טובה בעבודה שלה. היא שמה יד על הכתף שלו, נוגעת קלות.
"לפעמים כל מה שאתה צריך זה שמישהו יזכור שאתה בן אדם," היא אומרת.
השתיקה שנופלת פתאומית כבדה יותר מהמוזיקה ברקע.
"בואי," אומר גדי לנטע, מושך אותה לכיוון המרפסת. אלה נשארת עם דניאל.
בחוץ, תל אביב פרושה לרגליהם, מנצנצת כאילו לא אכפת לה מכלום. נטע וגדי מדליקים סיגריה.
"תמיד רצית להיות שחקן?" שואלת נטע.
"מגיל חמש. אבא שלי דחף אותי לזה. לא שאלו אותי."
"אז למה אתה עדיין שם?"
הוא שותק לרגע. "כי אין לי מושג מי אני בלעדיו."
בתוך הבית, דניאל נשען לאחור. "לפעמים אני מתעורר ולא יודע איפה אני. מלונות, טיסות, משחקים. הכל מתערבב."
"אתה יודע," אומרת אלה, "אנשים חושבים שחיים כאלה זה פינוק."
"שיזדיינו," הוא אומר בשקט.
הם שותקים עוד קצת. אין מה לומר. לפעמים רק השקט מובן.
אחרי עוד שעה, השעון מראה ארבע לפנות בוקר. אלה ונטע קמות.
"נראה לי שהגיע הזמן שלנו," אומרת אלה.
גדי ניגש, מוציא שטרות מהכיס ונותן לנטע. "תשמרו על עצמכן."
הן מהנהנות. אין דרמות. אין חיבוקים. אין צורך.
ברחוב, בדרך חזרה, נטע צוחקת. "פעם מישהו באמת יאהב אותנו, את חושבת?"
אלה מחייכת, מבט קריר בעיניים. "פעם אולי. אבל לא הלילה."
הן ממשיכות ללכת, נבלעות באור הראשון של הבוקר, בעוד העיר מתעוררת, מוכנה ליום חדש, כאילו כלום לא קרה.