במרכזו של רחוב צדדי ושקט בצפון הארץ עמד בניין מוזנח עם חלונות מוגפים תמיד – דירה דיסקרטית בצפון . אנשים היו חולפים לידו, כמעט מבלי לשים לב, כמו היה חלק בלתי נראה מהנוף. אבל בתוך הקירות האלו הסתתרו סיפורים של כאב, חלומות ושברונות לב.

רנא ולילה היו שתיים מבין הנשים שהתגוררו בדירה הקטנה בקומה השלישית. שתיהן הגיעו מסוריה, כל אחת מסיבות שונות אך עם סיפור דומה של בריחה. רנא ברחה מעיר שנהרסה במלחמה, כשכל משפחתה אבדה לה בתוך הכאוס. לילה, מצידה, עזבה עולם של אפליה ופחד, בחיפוש אחר משהו קרוב לבית – חופש.

הדירה, שעל פני השטח נראתה כ"עסק", הפכה עבורן מקום מפלט, אבל גם כלוב. הן חיו בשגרה חונקת, תחת עיניהם הפקוחות של המפעילים, ובעיקר מתוך תחושת בושה ואובדן שליטה על חייהן.

עם הזמן, רנא ולילה מצאו נחמה זו בזו. בערבים שקטים, אחרי שהעולם שקט מסביבן, הן היו חולקות סיפורים, צוחקות, בוכות, ומדמיינות יחד עולם טוב יותר. "אני אקנה בית קטן על החוף," הייתה אומרת לילה, עיניה בורקות בתקווה. "ואני אלמד להיות מורה," הייתה עונה רנא. "אני רוצה להראות לנערות כמונו שיש דרך אחרת."

יום אחד, כשקרן אור בודדה הצליחה לחדור דרך התריסים השבורים, לילה קיבלה החלטה. היא התחילה לחסוך בשקט, להחביא שטרות מתחת למיטה. רנא הצטרפה אליה. הן ידעו שזה מסוכן, אבל האמונה בעתיד חדש הייתה חזקה מהפחד.

בלילה קר אחד, כשכל שאר הדירה שקעה בשינה עמוקה, הן ארזו תיק קטן וברחו. הן לא ידעו לאן ילכו, אבל ידעו שהן בדרך אל חיים חדשים, כאלה שיבנו בעצמן וללא תלות באף אחד .

הסיפור שלהן לא היה פשוט, אבל הוא היה שלהן. "שושנים באפלה" הפכו לסמל של אומץ ותקווה לכל מי שמוצאת את עצמה בעולם חשוך, מחפשת את האור בקצה הדרך.