נועה הייתה סטודנטית שנה ראשונה לפילוסופיה שנראתה כמו נערת ליווי מטריפה . היא אהבה את הספרים, את השיחות הארוכות עם חברותיה במסדרונות, אבל במיוחד – היא אהבה את הקורס של ד"ר יונתן ארבל.
הוא היה מרצה שונה מכל מי שהכירה – לא רק בגלל הדרך שבה דיבר על רעיונות עמוקים כאילו היו סיפורים מחיי היום־יום, אלא גם בזכות הנוכחות השקטה שלו, המבט שחדר מבעד לעמודי הספרים ישר אל הלב.
בהתחלה, נועה התביישה. היא ישבה בשורות האחוריות, רושמת כל מילה, רק כדי להסתיר את העובדה שעיניה בורחות שוב ושוב אל פניו. אבל לאט־לאט, היא מצאה אומץ לשאול שאלות בשיעור, להישאר אחרי ההרצאה ולשוחח איתו. הוא הקשיב לה בסבלנות, כאילו דבריה חשובים לא פחות מתיאוריות של דקארט או קאנט.
ערב אחד, אחרי שיעור ערב גשום, נועה יצאה מהכיתה וגילתה שהגשם שוטף את החצר. יונתן עמד ליד הדלת, מחזיק מטרייה.
“אין לך מטרייה?” שאל בחיוך.
“לא חשבתי שירד גשם כל כך חזק,” היא צחקה במבוכה.
“בואי, נלך יחד.”
הם הלכו קרוב, המטרייה לא הצליחה להגן על שניהם לגמרי, והטיפות החליקו על שיערם. היא הרגישה את ליבו פועם קרוב אליה, ואת הדממה המתוקה שנוצרה ביניהם.
באותו רגע, נועה ידעה שזה יותר מהערצה אקדמית. זה היה רגש אחר – עמוק, עדין, כמעט אסור, ובכל זאת אמיתי.
בשבועות הבאים, הם מצאו תירוצים קטנים להיפגש – עבודה שצריך להבהיר, ספר שכדאי להמליץ, קפה קטן בקמפוס. הקשר נרקם בזהירות, כמו דף שמתמלא במילים שקטות.
ואז, בערב אביבי אחד, הם ישבו יחד בספרייה הריקה. יונתן הביט בה ואמר:
“יש דברים שאי אפשר להסביר בהיגיון, גם לא בפילוסופיה.”
המבט שלו פגש את שלה, והיא הבינה. הלב שלה ענה במקומה….