הבוקר הגיע עם אור רך של סתיו. לואנה פתחה את העיניים לפניו, התבוננה בעיר מתעוררת מבעד לחלון, ואז הביטה בו.

"מרטין," לחשה.
"מה אם פשוט נלך? בלי כיוון. בלי מטרה. נרקוד בין מדינות כמו שאנחנו רוקדים בינינו."

הוא לא שאל לאן. לא שאל למה.
רק ארז תרמיל, קנה לה זוג מגפיים נוחים, והשאיר פתק במערכת של העיתון: "יצאתי למסע – אל תחפשו אותי. אני סוף־סוף כותב משהו אמיתי."

הם נסעו צפונה – קורדובה, סלטה, אחר כך חצו את הגבול לבוליביה. עצרו בכפרים, שתו בירה זולה, חלקו מיטות זרות כמו באותן דירות דיסקרטיות , לילות ארוכים ושיחות שתיקה.

בפוטוסי, הם טיפסו אל הגגות – עשן של תנורים ממלא את האוויר – והתנשקו מול הרים עטופי ערפל.

באגם טיטיקקה, התפשטו, קפצו למים הקרים, והיא צחקה:
"אני נערת ליווי, ואתה עיתונאי – אבל במים האלה אנחנו רק נשמות, בלי כותרות."

בפרו, מצאו עצמם באוטובוס ישן עם זוג מוזיקאים ששרו בספרדית שירי אהבה מלוכלכים. לואנה רקדה באמצע המעבר, מרטין צילם אותה, אחר כך מחק את התמונות. "זיכרונות כאלה לא שומרים, רק נושמים," אמר.

הם רבו לראשונה באקוודור – על קנאה, על פחד, על העתיד. היא רצתה להמשיך, הוא רצה לעצור. אבל בלילה היא חזרה אליו, לחשה:
"אני לא יודעת מה יקרה. אבל אם אתה הולך, אני לא אמצא את הדרך לבד."

והוא ענה:
"אני לא הולך. רק קצת מתבלבל."

ואז באה קולומביה – גשם, שווקים, רחובות סואנים. שם, בחדר קטן בקרטחנה, אחרי שעשו אהבה על רצפת עץ חורקת, הוא שאל:
"מה אנחנו? עוד לילה? או התחלה של משהו שאין לו שם?"

היא הביטה בו, בלי איפור, עם שיער רטוב, הכי אמיתית.
"אנחנו מסע. אולי הוא ייגמר. אולי לא. אבל עכשיו – הוא כל מה שיש לנו."