הם הגיעו לפריז באביב.

העיר הייתה רטובה מפריחה, מאנשים יפים מדי ומחלומות שאי אפשר לממש. לואנה נערת הליווי ענדה צעיף צבעוני, מרטין לבש מעיל משומש שאסף באמסטרדם. שניהם נראו כמו זוג מתוך סרט צרפתי ישן – מחייכים, אך עם מבט שמבין שגם הסוף יכול להיות יפה.

הם שכרו דירת סטודיו במונמרטר – קומה רביעית, בלי מעלית, עם חלון לגגות האדומים.

בבקרים שתו קפה מר, צחקו מהצרפתית השבורה שלהם, ובערבים טיילו לאורך הסן, כשהיא מחזיקה בידו ואומרת,
"אם נמות מחר, לפחות ידענו איך זה לאהוב בלי פחד."

הם רקדו טנגו בצל של פסנתר באיזו סמטה קטנה. לואנה הפכה למוזה של צייר מהולל – הוא ביקש לצייר אותה עירומה, מרטין צחק, אבל לואנה נעמדה מול הבד בגאווה.

"אני לא מתביישת בגוף שלי," אמרה.
"זו אני – וזה סיפור שלם שכתבת עליו כל הדרך."

אבל אז הגיע הלילה שבו הכול השתנה.

הם ישבו מול מגדל אייפל. הוא שלף קופסה קטנה, לא טבעת, אלא עט נובע.

"אני רוצה לכתוב איתך ספר," אמר.
"סיפור אהבה. אמיתי. אולי נמשיך לנדוד, אולי נשתקע. אבל תני לי לכתוב אותך. לא בתור זיכרון – בתור התחלה."

לואנה שתקה. נשמה עמוק.
ואז עיניה נרטבו.

"מרטין," היא לחשה,
"אני לא בטוחה שאני יודעת להישאר. כל החיים שלי הייתי בדרך. כל לילה שלי היה זמני. אתה הראשון שרוצה אותי מעבר ללילה… וזה מפחיד."

הוא אחז בידה.
"אני לא מבקש שתשתני. אני רק מבקש שתהיי."

והיא הנהנה. לא כילדה שמבטיחה – אלא כאישה שבוחרת.

באותו לילה, הם עשו אהבה לאט, עם ידיים רועדות, עם מבט שלא ניתק. כאילו אמרו: אם זה הרגע האחרון, שיישאר כמו תצלום בלב.