הפעם הראשונה שלו אצלה אצל נערת ליווי הייתה אמורה להיות חד־פעמית.
אחרי גירושין מתישים, לילות קרים ודממה במיטה – חבר שלו לחש לו על המקום הזה בבת ים.
"רחוב הרצל, קומה 2. תשאל על לילך."

הוא לא ידע למה ציפה, אבל בטוח שלא אליה.
כשהדלת נפתחה – עמד מולו מבט שקט וחודר, חיוך עם קצה עצוב, גוף שלא מבקש אישור – רק מפתה.

לילך לבשה בייבי־דול תחרה לבן, שיער כהה גולש על כתפיים חשופות, ריח גוף מתקתק ועמוק.
״היי,״ היא אמרה בקול רגוע, ״נכנסת לעולם בלי זמנים. מקווה שהשארת שעון בחוץ.״

הם עשו אהבה בפעם הראשונה כמו שניים שזרים זה לזה – אבל משהו שם בער מתחת.
היא נתנה לו בדיוק מה שביקש, אבל בכל נגיעה היה רגש אחר, מבט אחר, כאילו היא רואה מעבר למה שהוא מנסה להסתיר.
וכשהיא רכנה עליו אחרי, נושמת בשקט על צווארו, הוא הבין שמשהו בלב שלו מתחיל לזוז.

הוא חזר שבוע אחרי. ואז שוב.
ובפעם הרביעית – לא רצה לגעת בה מיד. רק לשבת. לדבר.
״אני מרגיש שאתה לא מגיע לפה רק בשביל הגוף,״ היא אמרה בשקט.

הוא שתק.
היא הוסיפה: ״וזה מסוכן.״

אבל הוא לא הצליח להפסיק.

המגע שלה הפך ממכר, אבל גם השקט ביניהם. הדרך שבה שאלה אותו אם הוא ישן טוב בלילות. הדרך שבה ידעה מתי הוא מדוכדך, רק מהדרך שבה נשען על הדלת כשנכנס.

הוא התחיל לפנטז.
לעזוב הכל. לקחת אותה משם. להציע לה חיים אחרים.
לא עוד דירה דיסקרטית עם גברים זרים.
אלא מיטה אחת – רק שלו. רק שלה.

באחד הלילות, אחרי שעשו אהבה עד שלא נותרו בהם כוחות, הוא לחש לה:
״אני רוצה אותך. לא כשירות. לא כשעה בתשלום. באמת. כל כולי.״

היא הביטה בו. השתתקה.

ואז אמרה, בקול שבור:

״גם אני מרגישה. אבל העולם הזה לא בנוי לזה. לא בשבילי.״

למחרת הוא חזר – והדירה הייתה ריקה.
שלט "להשכרה" תלוי על הדלת.
שום סימן ללילך. שום הסבר.

אבל בלילות, כשהוא שוכב לבד, הוא עדיין שומע את הקול שלה לוחש לו:
״נכנסת לעולם בלי זמנים…
והלב שלך נשאר בו.״