לפנות בוקר, הגשם ירד פתאום – טיפוף חמים על גג הפח של המלון שהיה כמו דירה דיסקרטית . מרטין התעורר כשטיפת מים מהתקרה נחתה על מצחו. לואנה שכבה לצדו, עורה חשוף למחצה, מכוסה בסדין לבן, שערה פרוע מרוח הלילה ומהידיים שלו.

הוא הביט בה – היא נראתה כאילו נבראה מהחול, מהקצב, מהגשם. בשקט, הוא העביר אצבע על גבה, קו דק מכף ידה ועד עמוד השדרה, מצייר עליה מילים שטרם העז לכתוב.

היא פקחה עין אחת, ואז חייכה.
"יש עוד פרק, גרינגו?"

מרטין רכן אליה. שפתיו נגעו בשפתיה ברכות, ואז על לחייה, על עצם הבריח שלה, לא ממהר. היא נאנחה חרש, ואז התהפכה, יושבת עליו, שדיה נוגעים בחזהו, עיניה בורקות.

"הגשם הוא תירוץ להישאר במיטה," לחשה.
"או סיבה לרטוב יחד," ענה.

הם נמסו זה אל זו. גופם נע בקצב אחר – לא מהיר, אלא עמוק, קשוב. היא הובילה את הריקוד, תנועותיה מדויקות, כאילו נולדה להביע תשוקה דרך מגע.

הוא אחז במותניה, תחושת עורה תחת ידיו הייתה כמו מגע של משי לח. הם נישקו זה את זו בכל מקום – לא רק בפה, אלא בצוואר, בקצות האצבעות, מאחורי הברך. כל איבר נעשה שיר. כל גניחה – שורה שלא נכתבה.

כשהגשם הפך סוער, כך גם הם. צלילי העיר נבלעו בצליל גופם.

לבסוף, כששכבו מותשים, רטובים – לא רק מהגשם – היא לחשה משהו בפורטוגזית, חצי שיר חצי לחש.

הוא לא הבין הכול, אבל קלט את הרוח.

"מה אמרת?" שאל.

"שהלילה הזה הוא סוד. לא ייכתב בעיתון שלך. רק יישאר בגוף שלך. הרבה זמן."

והיא צדקה.