השדרות רוטשילד בשעה שלוש לפנות בוקר היו מראה אחר לגמרי. האנשים שיצאו מהמועדונים הסתכלו עליהן במבטים מעורבים — פחד, סקרנות, בוז, הערצה. אבל נועה ושחר ידעו את המראה הזה מספיק כדי לא להתייחס אליו יותר.

נועה הייתה בת שלושים וארבע, ילידת באר שבע שעברה לתל אביב בגיל עשרים כדי "להיות מי שאני". היא גבוהה, עם רגליים ארוכות ושיער בלונדיני מלאכותי שהיה פעם שחור כפיח. היא עבדה בדירה קטנה ברחוב אלנבי, מעל חנות פלאפל שפתחה בשש בבוקר ומילאה את המדרגות בריח של שמן חם. הלקוחות שלה היו מגוון — גברים צעירים שרצו לנסות משהו חדש, גברים מבוגרים שחיו עם נשים כל החיים ופתאום הבינו שהם רוצים משהו אחר, זוגות שחיפשו חוויה עם קוקסינליות בתל אביב .

שחר הייתה הצעירה מהשתיים — בת עשרים ושש, ילידת ירושלים שהגיעה לתל אביב כי "בירושלים אין מקום לקוקסינליות". היא עבדה ברחוב, לפעמים, כשהדירות היו תפוסות או כשהיא הייתה צריכה אוויר. היא עמדה פינה של שינקין, ליד הדואר הישן, עם חצאית קצרה ומעיל עור שחור, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה ומחכה שמישהו יעצור.

הקוקסינליות בתל אביב — העיר הגדולה — היו קהילה קטנה וסגורה. הן הכירו אחת את השנייה, חלקו מידע על לקוחות מסוכנים, על שוטרים שהתחזו ללקוחות, על דירות שהיו בטוחות ואלו שהיו להימנע מהן. הן נפגשו בבתי קפה בשישי בבוקר, אחרי המשמרות הארוכות, עם עיניים עייפות וקפה שחור שורף.

"את מכירה את הגבר עם הפיאה?" שאלה שחר פעם, יושבת מול נועה בקפה ליד כיכר רבין.

"האחד עם האאודי השחור?"

"הוא בא אליי אתמול. בכה. אמר שאשתו לא יודעת, שהילדים לא יבינו. הוא שילם כפול ולא רצה שאגע בו. רק שאדבר איתו."

נועה לגמה מהקפה. "יש כאלה. הרבה כאלה. אנחנו פסיכולוגיות זולות עבורם."

"אבל הוא היה נחמד," אמרה שחר. "באמת נחמד. הוא שאל אם אני מאושרת."

"מה ענית?"

"שקרתי. אמרתי שכן."

הן שתקו. מסביבן תל אביב התעוררה — אנשים הלכו לעבודה, ילדים הלכו לבית ספר, החיים הרגילים שתמיד נראו כל כך רחוקים.

נועה חיה עם חתולה בשם מרילין, בדירת חדר קטנה בפלורנטין. היא הייתה לומדת לתואר שני בפסיכולוגיה, בקורסים של אחר הצהריים, כשהלקוחות המאוחרים עוד ישנו. היא חלמה יום אחד לעזוב את הדירה ברחוב אלנבי, לפתוח קליניקה משלה, לעזור לנערות אחרות שבאות לארץ עם חלומות ומוצאות את עצמן במיטות זרות עם גברים זרים.

שחר הייתה פחות אופטימית. היא שלחה כסף לאמה בירושלים, שעדיין לא דיברה איתה מאז שיצאה מהארון. היא חלמה לעשות ניתוחים, לשנות את הגוף, להיות "אישה אמיתית" — אבל הניתוחים עולים הון, והדירות בתל אביב משלמות טוב אבל לא מספיק טוב.

בלילה, כשהאורות של העיר דלקו ונועה יצאה לעמוד בפינה שלה, היא חשבה על כל הנשים כמוה — אלו שעומדות בפינות, אלו שבדירות, אלו שבמועדונים של דרום העיר. קוקסינליות בתל אביב — העיר הגדולה, העיר הליברלית, העיר שאמורה להכיל הכול. אבל בלילה, כשהמבטים נעשים אגרסיביים והלקוחות מסוכנים, העיר לא נראתה כל כך גדולה ולא כל כך מכילה.

היא חשבה על שחר, שכנראה עמדה עכשיו בפינה של שינקין, מעשנת, מחכה. שתי נשים בגוף גברי, במדינה שמתקשה להבין אותן, בעיר שאוהבת לחשוב על עצמה כמתקדמת אבל עדיין מסתכלת עליהן כעל תופעה.

אבל אז הגיע לקוח — גבר צעיר, נראה לו בטוח, עם חיוך עצבני. נועה הדביקה חיוך מקצועי, התכופפה לתיק שלה, והלכה איתו לכיוון הדירה הקטנה מעל חנות הפלאפל.