הוא הגיע בערב גשום, רחובות הייתה אפורה, רטובה, והלב שלו כבד.
אשתו עזבה לפני חודש. שקט בבית, שקט בראש – אבל בפנים סערה.
חיפש מקום לברוח אליו. רק לילה אחד בלי לחשוב, בלי להרגיש.

״דירה דיסקרטית רחובות – הלנה.״
כך נכתב בהודעה האנונימית שהגיעה אליו דרך אתר שהוא בקושי זוכר שנכנס אליו.

הכתובת: רחוב יעקב 7, קומה ראשונה.
ההנחיה: "אל תדפוק. פשוט תיכנס."

כשהוא פתח את הדלת – עמד מולו חלום.
הלנה.

עור בהיר, שיער בלונדיני גלי שזרם כמו משי על הגב החשוף שלה, שפתיים מלאות ומבט שלא שאל – רק חדר.

היא לבשה בגד גוף שחור דקיק, שקוף כמעט, וחיוך שלהק כל שברון בלב.

״הגעת,״ היא אמרה, כאילו חיכתה רק לו.
״אני הלנה. תן לי לשכוח אותך מהעולם.״

והיא ידעה.
ידעה לגעת בדיוק איפה שצריך. לנשק לא רק את גופו – אלא את המקומות השבורים שבתוכו.
הוא נשכב מולה, והיא רכבה עליו לאט, לא ממהרת, מסתכלת לו בעיניים. כל תנועה שלה אמרה: אני איתך. רק אתה עכשיו.

והוא נמס.
לא רק פיזית.
הלב שלו נפתח באותה שעה כמו שלא נפתח חודשים.

הוא חזר שבוע אחרי. ואז שוב.
כל ביקור אצלה הפך ארוך יותר. פחות מיני – יותר אישי.
הוא התחיל להביא לה פרחים. פעם ספר. פעם שוקולד.
והיא?
החלה להיפתח גם.

״את יודעת,״ הוא אמר לה באחד הלילות, ״אני מרגיש שאת הרבה יותר מהשעה הזו. את אישה של חיים שלמים.״

היא חייכה.
אבל מבטה התרכך, והעיניים שלה סדקו שתיקה ישנה.

״אני לא נולדת למישהו. אני מישהי שבאים אליה כשלא יודעים לאן ללכת.״

״אני יודע לאן אני רוצה ללכת,״ הוא לחש. ״אלייך.״

יום אחד הוא הגיע – אבל היא לא הייתה.
השכנה אמרה:
״אה, הבחורה ההיא? עזבה פתאום. הכול ריק שם עכשיו.״

הוא ניסה לחפש. שאל. שלח הודעות. כלום.
רק אחרי חודש, כשכבר חשב לשכוח – מצא בתיבת הדואר שלו פתק בכתב ידה:

״היית אחר. אמיתי. אבל אני לא יודעת איך להיות נאהבת.
אם אי פעם תראה אותי ברחוב – פשוט תחייך. זה יספיק לי.
– הלנה.״

אבל הוא לא חייך.
הוא המשיך ללכת ברחובות, לחפש את מבטה, להתגעגע אל האישה שידעה לגעת בגוף – ונגעה בלב.