היא קראו לה לואנה – גופה רקד עם הרוח כמו סמבה ברחובות של ריו. עורה זהר כקרמל, עיניה כמו שקיעות אטלנטיות, מבט שמבטיח סוד כמו נערות ליווי.

הוא היה תייר מארגנטינה – מרטין, עיתונאי שמאס בכתיבה על פוליטיקה. הוא בא לחפש השראה, ומצא אותה בדמותה של לואנה באחד מהלילות בעיר העתיקה.

הם נפגשו בבר קטן בסנטה תרזה. הוא ישב לבד, שתה קאיפיריניה וחלם. היא ניגשה בלי הזמנה, שאלה בספרדית עם מבטא מתנגן:
"כותב עליי סיפור, גרינגו?"

הוא חייך.
"רק אם תתני לי סוף טוב."

היא צחקה – צחוק צלול, חם, כמו הבריזה של הלילה ההוא.

הם הלכו יחד לאורך החוף, רגליהם יחפות בחול הלח. דיברו על מוזיקה, על בואנוס איירס, על אהבות שחלפו. הזמן נמס.

בחדר המלון שלו, עם חלון פתוח לים וירח מלא מעל, היא שמה מוזיקה שקטה. הם לא מיהרו. כל תנועה הייתה עדינה – כאילו שניהם יודעים שמה שקורה כאן אינו רק תשוקה, אלא משהו נדיר: חיבור של זרים שבלילה אחד הפכו לידידים לגוף ולנשמה.

ידיו טיילו על גבה בקצב הלב, שפתיה על צווארו כמו הבטחה חרישית. הם אהבו לאט, בעיניים פקוחות, כאילו כל רגע חייב להיחקק בזיכרון.

וכשנרדמו, זה לצד זו, היא לחשה:
"כתבת את הסוף שלך כבר?"

הוא לחש:
"עוד לא. זה רק הפרק הראשון."