עברו שלושה חודשים מאז הלילה מול מגדל אייפל. הם התמסרו לחיים של שגרה רומנטית – בקרים עם קפה ומוזיקה קלאסית, לילות ביין, כתיבה ואהבה. מרטין התמסר לכתיבת הספר, לואנה מצאה עבודה כעוזרת בסטודיו של מעצבת אופנה ברובע ה-11.

אבל בפנים, משהו בה רעד.

זה התחיל במכתב – בלי שם, בלי כתובת. רק משפט אחד, בכתב יד עקום:
"העבר שלך מחכה לך. והוא לא סולח."

מרטין מצא את המכתב ראשון. הוא היסס אם להראות לה, אבל בסוף הניח אותו בשקט על השולחן.

לואנה קראה, קפאה, ואז חייכה חיוך מזויף.
"סתם מישהו עם חיבה לדרמה."

אבל בלילה, כשהיא חשבה שהוא ישן, היא קמה מהמיטה ובכתה ליד החלון.

למחרת, אישה בשם סופיה הופיעה מחוץ לבית. שיער כהה, מבט קשה. היא לא נראתה כמו מישהי מקרית.

"לואנה נערת ליווי כאן?" שאלה בצרפתית שבורה.

מרטין השיב בזהירות:
"כן, אבל היא לא מקבלת אורחות עכשיו. אפשר לעזור?"

סופיה הושיטה לו תמונה – של לואנה, בגיל 19, לבושה בשמלה אדומה קצרה מדי, מחייכת עם עיניים לחוצות. בצד, גבר כבד גוף, עם שעון זהב.

"זה היה בעלי," אמרה. "והוא מת. במלון. לילה אחרי שהיא נעלמה. אני יודעת שלא דיברו על זה בעיתון. אני יודעת גם למה."

מרטין לא ידע מה לומר.

כשלואנה חזרה, סופיה כבר לא הייתה שם. רק התמונה.

הוא הניח אותה מולה.
"מי זה?" שאל.

היא שתקה. לקחה נשימה עמוקה. ואז אמרה:
"אני לא הרגתי אותו. אבל הייתי שם."

היא סיפרה על ז'ואאו – לקוח קבוע, קנאי, מסוכן. בלילה ההוא, הוא ביקש דברים שהיא סירבה להם. הפך אלים. היא ברחה. למחרת, הוא נמצא מת – מנת יתר, כנראה בכוונה. או אולי מישהו אחר הגיע אחריה.

היא לא דיווחה. היא ברחה לריו, אחר כך לארגנטינה. ניסתה לשכוח.

"אתה מבין עכשיו?" שאלה. "אני לא קדושה. אני שרדתי."

מרטין הביט בה זמן רב.
"לואנה… אני לא כתבתי אותך כסיפור מושלם. כתבתי אותך כנשמה אמיתית. וזה לא משתנה."

הוא חיבק אותה. חזק. כאילו כל הצללים נמסים בחיבוק הזה.

אבל הם לא נמסו.

למחרת, כשהוא הלך לבית הקפה שבו היה כותב, הבחין במישהו עוקב אחריו. צעיר, לבוש פשוט – אבל עם מבט שסרק אותו כמו מטרה.

מרטין הרגיש – זה לא נגמר. הסיפור שלה רק התחיל. והפעם, אולי ייקח אותם למקום שלא ידעו שיגיעו אליו.