הקשר של נועה ויונתן הלך והעמיק. הם למדו להסתתר בין השורות של ההרצאות, לחייך בלי שאף אחד ישים לב, למצוא פינות שקטות בקמפוס שבהן אפשר להחזיק ידיים בלי פחד.
אבל כמו בכל סיפור שנראה מושלם מדי – הופיעה דמות חדשה.
ליאור, סטודנטית משנה ב’ לספרות, הצטרפה באיחור לקורס של יונתן. היא הייתה שונה מנועה: ישירה, מלאת ביטחון כמו נערת ליווי , עם חיוך כובש שנכנס לחדר לפני שהיא עצמה נכנסה. יונתן, כמרצה מסור, הקדיש לה תשומת לב רבה כדי לעזור לה להדביק את החומר – וזה לא נעלם מעיניה של נועה.
בכל פעם שנועה ראתה את יונתן מסביר לליאור, מתקרב אליה בשולחן הלימוד, עיניה בערו בקנאה שלא ידעה להסביר. היא ניסתה לשכנע את עצמה שזו רק אחריות מקצועית, אבל הלב שלה לא שיתף פעולה.
ערב אחד, נועה נכנסה במקרה לספרייה וראתה אותם יושבים יחד. ליאור צחקה, והוא חייך בחזרה – אותו חיוך שעד לא מזמן היה שייך רק לה. נועה ברחה החוצה, הלב שלה רועד.
כשהיא לבסוף דיברה עם יונתן, היא שאלה בזהירות:
“אתה… מרגיש משהו כלפיה?”
יונתן שתק רגע ארוך, ואז אמר:
“נועה, את חשובה לי יותר ממה שאי פעם דמיינתי. אבל אני לא יכול להכחיש – ליאור מעוררת בי סקרנות. זה מבלבל אותי.”
הכנות שלו הכאיבה לה, אבל גם גרמה לה להעריך אותו יותר. במקום לכעוס, היא מצאה את עצמה נקרעת בין פחד לאבד אותו – ובין הבנה שאולי אי אפשר להחזיק אהבה בלי להתמודד עם מבחנים.
בימים הבאים, היחסים הפכו מורכבים יותר. יונתן מצא את עצמו קרוע בין נועה – הרוך, התמימות והקשר העמוק – לבין ליאור, שהביאה איתה אנרגיה אחרת, פרועה ומפתה.
ונועה? היא התחילה לתהות אם הלב שלה מספיק חזק להילחם – או שאולי דווקא יש מקום לסיפור אהבה שלא דמיינה מעולם, כזה שבו שלושה לבבות נשזרים זה בזה.