מיה נערת ליווי ישבה במלון בוטיק בקומה השמינית, מול החלון הגדול שצופה אל נורות העיר. היא הייתה לבושה שמלה שחורה צמודה, השיער הארוך שלה משוחרר על כתפיה. היא הייתה בת עשרים ושתיים, לומדת עיצוב אופנה, והעבודה הזו — של ליווי — התחילה כדרך מהירה לכסף ונהייתה משהו אחר לגמרי.

הטלפון שלה צלצל. "אני בלובי," אמר קול עמוק.

"חדר 812," ענתה בקול רגוע.

כשהדלת נפתחה, עמד שם גבר בשנות הארבעים לחייו, חליפה מחוייטת, עיניים עייפות. לא תמיד היו כאלה — לפעמים היו צעירים יותר, לפעמים מבוגרים, לפעמים זוגות שחיפשו משהו שונה. אבל הלקוחות הטובים ביותר היו תמיד אלה שהבינו שזה עסק, אבל גם הבינו שמדובר בבני אדם.

"אני דניאל," אמר והושיט יד.

"מיה. בא לשתות משהו?"

הם שתו יין אדום מהמיני בר. הם דיברו על העיר, על האדריכלות של הבניין, על הספר שהוא קורא — משהו על היסטוריה של ים התיכון. מיה אהבה את החלק הזה, החלק שבו היא יכלה להיות שוב סטודנטית שיודעת דברים, לא רק גוף למכירה.

"את יודעת," אמר דניאל אחרי שעה, "אשתי יודעת שאני כאן."

מיה הביטה בו. "זה בסדר?"

"אנחנו נפרדים. זה… מסובך. הלילה הזה הוא הלילה האחרון שלי כנשוי אדם."

הם ישנו יחד, אבל זה היה איטי, עצוב כמעט. אחר כך הם שכבו במיטה והוא דיבר, דיבר המון — על הילדים, על הבית שימכר, על הפחד ממה שיבוא. מיה האזינה, מלטפת את שערו. זה היה חלק מהעבודה, אבל לפעמים זה הרגיש כמו עבודה של פסיכולוגית, או של כומר, או של פשוט מישהי שמוכנה להיות שם.

בבוקר הוא עזב מאה שטרות על השידה, נישק את מצחה, ונעלם.

מיה ישבה במיטה הריקה, אספה את הכסף, התקלחה. היא חשבה על ההצגה שתראה בערב — חברה מהלימודים הזמינה אותה. היא חשבה על הפרויקט הגמר שלה, על הבדים שקנתה אתמול.

היא הייתה נערת ליווי. היא הייתה סטודנטית. היא הייתה בת עשרים ושתיים שחיה חיים מורכבים כמו כולם.

היא לבשה ג'ינס וחולצה פשוטה, יצאה מהמלון, והשאירה את מיה האחרת — זו בשמלה השחורה — מאחורי הדלת הנעולה.