שלום לכם יקרים ויקרות שלי,
קוראים לי אליאור, ואני בת עשרים. האמת שבאורגינל אני גבר, אבל אני משתייכת לקהל ההולך ומתגבר של קוקסינליות. מאז ומתמיד הייתי שונה. מצד אחד נמשכתי לבנים, ומצד שני נמשכתי גם לבנות. התחלתי ללבוש בגיל צעיר את הבגדים של האחיות שלי, לרבות נעלי העקב שלהן, ובחשאי הייתי גם מתאפר/ת. הילדים בשכונה כל הזמן לעגו לי, ואמרו לי – "פריק, תחליטי מי את כבר, גבר או אישה"? ואני ברוב תמימותי לא ידעתי מה לענות להם. זה לא שלא רציתי לדייק את התשובה שלי, פשוט בכלל לא הבנתי מי אני, מה אני, ולאן פניי מועדות.
כל החיים הקשים והמסובכים שלי נמשכו עד שסיימתי תיכון. שהגעתי ללשכת הגיוס, הם שאלו אותי בנימוס – "אליאור, את רוצה שנפנה אלייך בתור גבר או בתור אישה"? ושוב נאטמתי, לא ידעתי איך להגיב לזה. בלשכת הגיוס הסבירו לי שלא יהיה לי קל בצבא, כי לא כולם מבינים מה זה בדיוק קוקסינליות, ואם חשבתי שהיה לי קשה מקודם, כי אז יהיה לי קשה שבעתיים, והם ניסו לשכנע אותי להשתחרר מהצבא. למרות שאני מגיעה מבית מאוד פטריוטי, התייעצתי עם ההורים שלי, וביחד הגענו למסקנה שטוב אעשה באם אוותר על הגיוס לצה"ל, וכך גם עשיתי.
כך עברו להם הימים, בעודי מנסה לפענח למה התכוונו שאמרו לי בצבא על קוקסינליות. אף אחד מעולם לא הגדיר אותי, ועוד לא קם הבן אדם שהסביר לי מה אני בדיוק. עד ליום שפגשתי את אליאן. פגשתי אותה בכנס שהפיקה חברה טובה שלי. היא ניגשה אליי בביטחון מוחלט, הציגה את עצמה, ואמרה – "איזה כיף לפגוש עוד אנשים כמוני". לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. ניסיתי לחשוב עם עצמי אם זאת תהיה חוצפה מצדי לבקש ממנה להסביר את דבריה הנוקבים, אבל היא, כאילו קראה מבעוד מועד את המחשבות שלי, והמשיכה – "אליאור, יקירתי, יש לי תחושה מוזרה שאת בכלל לא יודעת מי את ומה את. מה תפקידך בעולם הזה, מה המגדר שלך, ומה בכלל את רוצה מהחיים שלך".
לפתע הרגשתי כאילו סכר שלם נפתח, כל חיי עברו לנגד עיניי, ופרצתי בבכי קורע לב. הצלחתי רק למלמל – "אליאן, את צודקת. אני פריקית. מוזרה. בודדה בעולם של הזאבים שסובב מסביבי. אף אחד לא מבין אם אני גבר או אישה. כל החיים שאלו אותי, ואף פעם לא ידעתי איך להגיב לשאלה הזאת".
היא חיבקה אותי בחום ואמרה, את לא זה ולא זה, את באמצע, את פשוט קוקסינלית. היא דיברה אתי כמה שעות, ומאז חיי הפכו להרבה יותר שפויים…