שבועות עברו מאז אותו לילה בריו, אבל לואנה נערת ליווי  לא עזבה את מחשבותיו של מרטין. בכל כתבה שכתב, בכל שיר ששמע, בכל מבט מקרי על שפת ים – ראה אותה.

ופתאום, יום אחד, היא הופיעה.
לא שלחה הודעה. לא התקשרה. פשוט עמדה מול דלת הדירה שלו בשכונת פלרמו, לבושה במעיל עור קצר, עיניה זהרו כאילו מעולם לא עזבה.

"את לא צריכה סיבה לבוא?" שאל המום.

היא חייכה.
"אתה הסיבה."

הם טיילו יחד ברחובות, שתו מלבק באיזה בר אפלולי, הקשיבו לנגני רחוב מנגנים טנגו עצוב. העיר עטפה אותם – איטית, רומנטית, חשמלית.

באותו לילה, בדירה שלו עם המרפסת שפונה לעיר הרטובה, הם רקדו.
לא באמת ידעו טנגו – אבל לואנה הובילה, עקבה בקצב של הנשימות שלהם, של הלב. הוא הרגיש אבוד בתוכה שוב, כמו אז בריו, אבל אחרת – הפעם, הייתה בזה גם תקווה.

היא הפשיטה אותו לאט, כאילו כל בגד מספר סיפור. הוא השכיב אותה על השטיח, מול האח הבוערת, ולטף את גופה כאילו זה פסל שצריך להישמר בזיכרון.

הם אהבו שם, על הרצפה הקרה, כשהחום בא רק מהם. גופיהם התמזגו כמו תווים במנגינה, כמו צעדים בטנגו שאף פעם לא נלמד – רק נחווה.

אחרי זה, כשהשכבו עטופים בשמיכה אחת, הוא לחש:
"מה עכשיו?"

היא ענתה בעיניים עצומות:
"עכשיו אנחנו כותבים סיפור חדש. לא על אהבה. על תשוקה שנשארת גם כשהמרחק חוזר. לא סיום – רק פרק נוסף."

והם נרדמו – עטופים, שקטים, עם לב פתוח ועיר רטובה בחלון.