נורית הייתה בת שלושים ושתיים, אבל החיים גרמו לה להרגיש הרבה יותר מבוגרת. היא לא נראתה כמו הדימוי הקלאסי של נערת ליווי – לא לבושה פרובוקטיבי, לא צינית, ולא מרוחקת. היה בה משהו שקט, כמעט אימהי. היא גרה בדירה קטנה בדרום תל אביב, לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה, בדירה שחלקה עם עצמה ועם שקט כבד.
היא התחילה לעבוד בזה כשהייתה בת עשרים ושבע. לא מתוך בחירה רומנטית או חלום שהשתבש, אלא כי לא נשארו לה יותר אפשרויות. משפחה שלא הייתה שם כשהייתה צריכה אותה, גבר אחד שהבטיח הבטחות ולקח כל מה שיכל, ועיר יקרה שאין לה רחמים על חלשים.
בהתחלה קיבלה לקוחות דרך סוכנת. אחר כך עברה לעבוד לבד. היא למדה לסנן, לקבוע גבולות, להקפיד על ביטחון. לא רצתה להיפגע — לא בגוף, ולא בלב. אבל אז התחילה הלחימה ההיא בעזה, והכול השתנה.
עידן
עידן היה הראשון. בן עשרים ואחת, עם שיער קצר מדי, ועיניים של מישהו ששכח איך נראים צבעים. הוא בא לדירה שלה בערב יום שישי, מדים מקומטים, שקית מהשווארמה ליד התחנה.
הוא לא רצה לשכב. רק להיות שם.
שכב לידה עם הראש על הבטן שלה.
"אני לא מצליח לישון בבסיס," אמר.
"גם פה אתה לא ישן," היא לחשה.
"פה לפחות אני לא לבד."
הוא חזר עוד כמה פעמים. תמיד שתק בהתחלה. אחר כך התחיל לספר:
איך איבד חבר. איך ירה על צל של ילד. איך ריח של גופות נדבק לבגדים.
נורית לא הייתה פסיכולוגית. אבל היא ידעה להקשיב בלי לשאול, לנשום יחד איתו, להיות קיר רך.
גיא
גיא היה שונה. בא פעם בשבוע, קבוע. גבוה, מוצק, אבל מבולבל. הוא רצה סקס, אבל לא באמת. כל מגע עורר בו משהו חייתי, ואז שבר.
"לפעמים אני רואה פנים כשאני סוגר עיניים," אמר לה פעם.
"של מי?"
"לא יודע. אולי שלי."
הוא ביקש שתעמוד מולו, תביט לו בעיניים, ותגיד שוב ושוב:
"זה לא אשמתך."
"זה לא אשמתך."
עד שבכה כמו ילד בן שמונה.
יוני ושחר
הגיעו יחד. שני לוחמים מהיחידה. אמרו שחזרו בדיוק מהשבוע הכי קשה בשטח. הם ביקשו בקבוק ויסקי, מוזיקה שקטה, ולא להיות לבד.
היא ישבה איתם בסלון. רק שלוש כוסות, שלושה אנשים. יוני סיפר בדיחות גרועות. שחר שתק.
אחרי חצי שעה שחר אמר:
"אני מרגיש כאילו אני צף."
"פה זה מקום טוב לשקוע בו," אמרה.
בסוף הלילה הם ביקשו לישון על הרצפה בסלון. כמו בבסיס. היא כיסתה אותם בשמיכות, כיבתה את האור, וישבה על המיטה בשקט, עם סיגריה ביד.
נועם
נועם היה ההפך מהשאר. דתי לשעבר. פאות קצרות עדיין בצידי הראש. הגיע עם תיק קטן ותנועות עצבניות בידיים.
"הייתי מ"כ. קיבלתי את החבר'ה הכי צעירים."
הוא לא חייך אפילו פעם אחת.
"אמרו לי לשמור עליהם. ואני… לא הצלחתי."
הוא ביקש שלא תיגע בו. רק שתשב לידו.
דיבר שעתיים. לפעמים לחש. לפעמים צעק.
"את יודעת מה הכי כואב?"
"מה?"
"שאני לא מרגיש כלום. לא אשמה. לא עצב. רק ריק."
שיר
הייתה רק פעם אחת. חיילת. חזרה גם היא מעזה. התקשרה אל נורית ב-3 בלילה.
"אמרו לי שאפשר לדבר איתך."
היא לא רצתה כלום פיזי. רק להרגיש שמישהו מבין.
ישבו על הרצפה עם תה, דיברו עד הזריחה.
שיר סיפרה איך הרגישה כמו בובה בתוך עולם של גברים, איך הפחד שלה לא נחשב.
"אני מרגישה שאני לא שייכת לשום מקום."
"גם אני," ענתה נורית.
כשיצאה, היא חיבקה אותה.
"את לא לבד, שיר. יש עוד כמוך."
המחברת
המחברת של נורית התמלאה. לא בשמות, רק במשפטים.
"הייתי צריך למות, לא הוא."
"הם היו רק ילדים."
"אין לי פנים יותר."
"אני חוזר לשם שוב ושוב — גם כשאני בבית."
היא הייתה כותבת כל לילה. לפעמים מוסיפה ציור קטן. נר, עין, מדים. משהו קטן להשאיר את הרגע בחיים.
אחרי שהקרבות נגמרו, החיילים הפסיקו לבוא.
הרחוב חזר להיות שקט. לקוחות רגילים. כסף רגיל. מגע מכני.
אבל נורית לא חזרה להיות אותה אחת. היא התחילה להתנדב פעם בשבוע במקלט לצעירים. לא סיפרה להם מי היא באמת. רק הקשיבה.
בלילה אחד, פתאום הופיע מישהו בדלת.
עידן.
הוא כבר לא לבש מדים. היה עם חולצה שחורה פשוטה, ומבט אחר.
"אני לומד עכשיו. פסיכולוגיה."
"באמת?"
"כן. בזכותך."
הוא הוציא מהתיק מחברת — בדיוק כמו שלה.
"אני כותב גם."
והיא חייכה. פעם ראשונה אחרי הרבה זמן.
נורית המשיכה לעבוד עוד זמן מה. אחר כך הפסיקה. לא עשתה מזה סיפור גדול. פשוט יום אחד קמה בבוקר והחליטה שזהו.
אבל המחברת שלה נשארה. מדף על מדף של כאב, שקט, מגע, תקווה.
היא לא תועדה באף ספר היסטוריה, לא הופיעה במהדורות החדשות, לא הוזמנה לטקסים.
אבל למי שהיה שם, נורית הייתה הרבה יותר מנערת ליווי.
היא הייתה זיכרון רך בתוך מציאות קשה.
חיבוק קצר בלילה קר.
עדות שקטה לכך שיש עוד אנשים שלא מפנים גב.